החלטה בתיק עמ"ת 17729-02-12

הרקע לערר, כתב האישום והחלטת בית משפט השלום

1.         ערר על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כב' סגנית הנשיאה השופטת ע' כהן) מיום 1.02.12 בתיק מ"ת 13905-01-12 במסגרתה הורה על שחרור העורר בתנאי מעצר בית מלא למעט יציאה לתפילות, בכפוף להפקדה של 5,000 ש"ח.

2.         העורר נעצר ביום 5.01.12 ובחלוף שלושה ימים הוגש נגדו כתב אישום שכלל שלושה אישומים בעבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי, העלבת עובד ציבור, הטרדה מינית, תקיפה סתם ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. עם כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום משפטו.

3.         באישום הראשון נטען כי ביום 20.03.11 נכנס העורר לחנות בשכונת מאה שערים ופנה אל אישה וקטינה שעמדה עימה, צעק דבר מה כלפי השתיים, וכתוצאה מכך החלה הקטינה לבכות ונצמדה לאישה. בתגובה הוציא מנהל החנות את המשיב מהחנות. המשיב עזב את החנות אך שב אליה בחלוף מספר דקות עם אחרים, והם התגודדו מול החנות תוך שהוא והאחרים מנסים למנוע מלקוחות נוספים לקנות בחנות וצועקים לעובדים וללקוחות כיצד הם באים לחנות בה יש אנשים לא צנועים.

4.         באישום השני נטען כי ביום 20.09.11, ברחוב עין יעקב בירושלים, אמר העורר לקצין משטרה בעת שמילא תפקידו על פי חוק: "נאצי, תעוף מפה. אין לך מה לחפש פה".

5.         באישום השלישי נטען כי ביום 5.01.12 בשכונת מאה שערים בירושלים, התקרב העורר אל אישה אשר פסעה ברחוב ולבושה לא התאים להשקפת עולמו אודות הדרך בה על אשה להתלבש. הוא פנה אל האישה בתנועות גוף מאיימות תוך שהוא אומר לה כי היא "פרוצה", ירק עליה, אמר לה "תסתלקי מכאן" והמשיך בנתיב הליכתו. היריקה, כך נטען, פגעה באישה. בשלב זה יצאו שני שוטרים ששהו במקום במסגרת מילוי תפקידם מניידת סמויה, פנו אל העורר, הזדהו בפניו כשוטרים והודיעו לו כי הוא עצור וניסו להכניסו לניידת. או אז, החלו רבים אחרים שנכחו במקום לרוץ לעבר השוטרים ותקפו אותם במכות נמרצות ודחיפות בכל חלקי גופם במטרה לשחרר את העורר. הם גם כיתרו את השוטרים והשליכו לעבר הניידת אבנים ומוטות ברזל. העורר התנגד גם הוא פיזית למעצר תוך שהוא בועט ודוחף את השוטרים. כתוצאה מההתפרעות ספגה הניידת פגיעות פח מרובות, שתיים משמשותיה נופצו, ואחד השוטרים נפצע בשורש כף ידו הימנית ונזקק לטיפול רפואי.

6.         בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 8.01.12 הודה ב"כ העורר בקיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון, אך כפר בקיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישומים השני והשלישי, וטען לאי קיומה של עילת מעצר.

7.         בהחלטה שניתנה באותו יום קבע בית המשפט כי קיימת התשתית הראייתית הנדרשת בשלב זה לאישום השני. כן נקבע כי בהודעות השוטרים קיימת התשתית הראייתית הנדרשת לעניין היריקה וכינויה של האישה כ"פרוצה", אך בד בבד קיים כרסום בראיות בשל העובדה כי אחד השוטרים לא שמע את העורר מכנה את האישה "פרוצה" והודאת המשיב בחקירתו כי הוא אך אמר לאישה שזו "פריצות" ללכת בצורה כזו. בית המשפט גם לא שוכנע כי קיימת תשתית ראייתית לביצוע העבירה של תקיפת שוטר שיוחסה לעורר באישום השלישי. באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי היריקה כלפי האישה כמו גם היחס המשפיל והמבזה כלפיה נעשו על רקע אידאולוגי וקיים סיכון כי העורר יחזור על מעשיו. לאור כל זאת הורה בית המשפט כי העורר ישהה במעצר בית בבית הוריו בכפוף להפקדה בסך של 5,000 ש"ח וחתימה שלו ושל הוריו על ערבות בסך של 7,000 ש"ח כל אחד. כן הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

8.         שני הצדדים הגישו ערר על ההחלטה לבית משפט זה ובדיון שהתקיים ביום 9.01.12 (בפני כב' השופטת ח' בן-עמי) הסכימו הצדדים כי העורר ישהה במעצר בית בבית אחותו ביישוב קרית ספר עד להגשת התסקיר בעניינו.    

9.         ביום 19.01.12 הוגש התסקיר במסגרתו ציין קצין המבחן כי קיים פער בין תיאור העורר את עצמו כבן למשפחה נורמטיבית ומי שמקיים אורח חיים תקין, לבין התנהלותו באירועים שיוחסו לו. קצין המבחן ציין כי לא התרשם שהעורר מכיר בהתנהלותו הבעייתית, והערכתו הייתה כי במידה והעורר ייתקל במצבים דומים הוא עשוי לנהוג בדרך דומה, שכן הוא רואה בהתנהגותו מחאה לגיטימית. הוא גם מתקשה להכיל מצבים מורכבים וקונפליקטים בין עולם ערכיו לסיטואציות החיים בהם הוא נתקל במהלך חייו, ומתמודד עם כך בהתנהגות מבזה ומשפילה כלפי האחר. בשל כך בא קצין המבחן בהמלצה שלא להקל בתנאי מעצרו באופן דרסטי כפי שנתבקש אלא להותיר את העורר במעצר בית מלא בבית הוריו ובפיקוח אחד מבני משפחתו אתם שוחח קצין המבחן (אחי העורר וגיסו). בד בבד המליץ קצין המבחן להתיר לעורר לצאת לבית הכנסת הסמוך למקום הפיקוח. בתסקיר משלים מיום 31.01.12 ציין קצין המבחן כי הימצאותו של העורר באזור המרוחק מביתו, מרחיקה אותו מסביבתו הרגילה שיכולה להוות קרקע פוריה לתמיכה וחיזוק להתנהגותו הבעייתית העלולה לחזור על עצמה וכי בהרחקתו ממקום מגוריו יש גם אפקט התרעתי ומציב גבולות.

10.       משנתקבל התסקיר שבו הצדדים לבית משפט השלום, ובהחלטה מיום 1.02.12 הורה בית המשפט על הקלה בתנאי המעצר בכך שהעורר יכול לצאת לתפילות לבית הכנסת, בליווי אחד מהמפקחים עליו. החלטה זו היא נשוא ערר זה.

טענות הצדדים בערר

11.       לטענת העורר, טעה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה בנוגע לאישום השלישי. לדבריו, הראיות לעבירת ההטרדה המינית והיריקה לעבר האישה מבוססות רק על הודעות השוטרים, וכפי שעלה מהסרטון שהוצג בפני בית משפט קמא, השוטרים כלל לא יכלו לראות את העורר יורק ולא לשמוע אותו. מה גם, השוטרים שיקרו בתיאור אירוע תקיפתם לכאורה על ידי העורר, וכפי שאכן קבע בית משפט קמא לא קיימות ראיות לביצוע העבירה של תקיפת שוטר. העורר הוסיף כי האישה אשר לכאורה ספגה קללה ויריקה כלל לא התלוננה במשטרה והשוטרים אף לא פנו אליה לגבות את גרסתה. לטענתו, גם לו הייתה תשתית ראייתית לקבוע כי הוא כינה את האישה "פרוצה", אין בכך כדי להקים תשתית ראייתית לעבירה של הטרדה מינית, שכן כינוי אדם בכינוי משפיל על רקע לבושו ושלא על רקע מיניותו אינו נכנס בגדרי העבירה. מה גם, שלמרבה הצער, מידי יום מושמעים במרחב הציבורי והפרטי ביטויים לא נאים ואף מבזים, רבים מהם על רקע מיניותו של אדם, ומעולם לא הועמד אדם בשל כך לדין פלילי. בנסיבות אלו יש יסוד סביר להניח כי בית המשפט שידון בתיק העיקרי יזכה את העורר ולו בשל הגנת זוטי דברים או בשל הגנה מן הצדק. העורר גם הפנה בהקשר זה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לעבירות הנוגעות לחופש הביטוי, שם נקבע כי יש לנקוט במדיניות של ריסון ואיפוק מירביים בכל הנוגע לעבירות מעין אלו.

12.       העורר גם השיג על קביעת בית המשפט לקיומה של עילת מסוכנות. לדבריו, לא יכולה להיות מחלוקת כי במקרה זה לא קיים יסוד סביר שהעורר יסכן את בטחונו של אדם כלשהו. הוא הוסיף כי בית המשפט לא התייחס כלל לעובדה שהעורר נשוי ואב לחמישה ילדים, אין לו עבר פלילי ומדובר באדם נורמטיבי שלכל היותר השמיע קללה באופן חד-פעמי. בכל מקרה נטען, לא היה מקום להורות על מעצרו של העורר במעצר בית מלא.   

13.       בדיון שהתקיים לפני בית משפט זה ביום 14.02.12 צפיתי גם אני בסרטון שהוצג לפני בית משפט קמא ובו תועד מעצר העורר. בהמשך לנראה בסרט שב ב"כ העורר וטען כי בסרט רואים בבירור כי הנטען באישום השלישי בכתב האישום כאילו השוטרים הזדהו בפני העורר ולאחר מכן הוא תקף אותם, אינו נכון, ובדין קבע בית משפט קמא כי אין ראיות לכאורה לעניין זה. בית משפט קמא גם קבע כי יש כרסום בראיות בכל הנוגע ליריקה והדברים שאמר העורר לאישה, וזאת לאור העובדה שהשוטרים ישבו בתוך הניידת. בנסיבות אלו, ולאור התחייבות העורר כי לא יפעל באופן דומה בעתיד ובכפוף להפקדה כספית, נטען כי אין הצדקה למעצרו של העורר במעצר בית. באשר לתסקיר נטען כי קצין המבחן חרג מסמכותו, ולמעשה הוא קבע כי קיימת מסוכנות מצד העורר רק משום כך שאין הוא מוכן לחזור בו מהשקפת עולמו לפיה אישה הלבושה בצורה מסוימת נוהגת בפריצות, דבר שאינו מתקבל על הדעת. לא ייתכן מצב בו אדם יכול למצוא את עצמו נתון במעצר בית אך בשל אמירת דברים שאינם נעימים לאוזנו של הזולת.  הוא ציין גם כי חלף קרוב לחודש וחצי מאז הגשת כתב האישום והתיק טרם נקבע להקראה, והפגיעה בעורר בנסיבות אלו היא בלתי מידתית.

14.       מנגד טען ב"כ המשיבה כי אין לתת משקל לסרט בו צפה בית המשפט בשל היותו ערוך ולא נתברר מי צילם אותו, מי ערך אותו ובאילו נסיבות. לדבריו, גם בהעדרה של המתלוננת יש למשיבה די ראיות להוכיח את אשמת העורר ביריקה ובאמירת "פרוצה" לאישה. מה גם שהעורר הודה בהודעה שמסר במשטרה כי כינה את האישה "פרוצה". השאלה אם אמר "פריצות" או "פרוצה", אינה מעלה ומורידה לעניין זה. לדברי ב"כ המשיבה נסיבות העניין מכניסות את מעשהו של העורר בגדרי העבירה של הטרדה מינית. הוא גם שלל את הטענה בדבר אכיפה בררנית והצביע על מקרה נוסף, בו הואשם אדם אחר בעבירה של הטרדה מינית בנסיבות דומות. בכל מקרה, שאלה זו, ראויה להידון בתיק העיקרי ולא במסגרת מצומצמת זו. הוא הצביע על התסקירים שהוגשו בעניינו של העורר המלמדות על מסוכנותו, והדבר גם עולה מדפוס הפעולה שלו. 

דיון והכרעה

15.       כאמור, הצדדים לא טענו לעניין האישום השני ומיקדו את טענותיהם רק לגבי האישום השלישי. בעניין זה, קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום בהודעתו של השוטר אסף שחר. אכן השוטר השני שהיה עם שחר בניידת, רונן אבניאל לא ראה את היריקה ולא שמע את דברי העורר כלפי עוברת האורח. אך די בהודעתו של השוטר שחר כדי לבסס את האמור באישום. גם אינני סבור כי קיים הבדל משמעותי אם העורר אמר לעוברת האורח כי היא "פרוצה", או שמא אמר לה כי דרך הילוכה מהווה "פריצות". עם זאת, צדק בית משפט קמא, כי שעה ששוטר אחד מבין השניים לא מסר עדות ישירה לביצוע המיוחס לעורר בשלב הזה של האירוע, וכי עוברת האורח לא מסרה כל גרסה, כשמנגד קיימת הכחשתו של העורר שלא ירק על איש, קיים כרסום בראיות המשיבה.

16.       לטעמי, בשלב הזה של הליכי המעצר אין חשיבות רבה בשיבוץ התנהגותו הנטענת של העורר לתוך ד' אמותיה של עבירה ספציפית שבחוק העונשין. אין צורך לעת הזאת לקבוע אם הייתה בהתנהגותו של העורר כלפי עוברת האורח הטרדה מינית אם לאו. שאלה זו ראויה שתידון בתיק העיקרי. לעת הזאת די להשקיף על התנהגותו הכוללת של העורר ולקבוע אם יש בה, נוכח הערכת קצין המבחן, כדי לסכן את בטחון הציבור.